רז ניצני (29), שחיה כבר תשע שנים בהולנד, ביקרה השבוע בקיבוצה, נצר סרני.
ניצני, רוכבת סוסים מקצוענית בסגנון דרסג', שזכתה לאחרונה בתואר סגנית אלופת הולנד - שואפת לייצג את ישראל בתחרויות ברחבי אירופה, וחולמת להגיע לאולימפיאדה עם נבחרת ישראלית, שכרגע אינה קיימת כלל.
הדרסג' - מעין ריקוד אמנותי שמבצע הרוכב עם הסוס - הוא ענף אולימפי. רז גדלה בחוות הסוסים של נצר-סרני. בגיל 17 זכתה באליפות ישראל בדרסג', ואחרי השירות הצבאי החליטה להתמקצע ויצאה להולנד. מאז, כבר תשע שנים היא שם, ושמה הולך לפניה. בארץ כמעט אין מכירים אותה, אבל בהולנד, אחרי כל תחרות היא מתראיינת לשלושה עיתונים העוסקים בענף הרכיבה ובסוסים. "רז מישראל" מוכרת ברחבי הולנד. אחד הרגעים השמחים וגאים ביותר שלה היה כשהתייצבה על הפודיום עם מדליית הכסף, כשדגל ישראל על דש חליפתה.
לישראל לא תחזור כעת, כי מבחינתה זה יהיה סוף הקריירה, אבל את הולנד היא מסרבת לייצג, כי לשם כך תיאלץ לוותר על הדרכון הישראלי.
קשה להיות רחוקה מהבית?
רז ניצני: "אני כבר תשע שנים בהולנד, שהפכה להיות ביתי השני. זהו אמנם בית קר, בגלל מזג האוויר, אבל מקום נפלא. אני מכירה את הולנד יותר טוב מישראל, אני דוברת את השפה ומרגישה בבית, למרות שחסרים לי בני המשפחה, והחברות שלי. מקצועית אני מתפתחת המון, וזה מה שעומד לנגד עיניי. רציתי להתמקצע בענף, ואין שום סיכוי לעשות את זה בארץ. אני משתתפת בהמון תחרויות ומקבלת המון ניסיון".
ספרי על אליפות הולנד.
"הכניסה לתחרות היתה קשה, הרבה מיונים ודרישות מאוד גבוהות. לשמחתי הצלחתי יפה והגעתי עד למקום השני. זו היתה תחרות
של שלושה ימים, נסענו במשאית גדולה שבה היה מקום לסוסים וחלק נפרד בשבילנו. שם ישנו ואכלנו.
"התחרות חולקה לשלבים, ובסופה עלו ה-15 הטובים ביותר לגמר. היום השלישי, הגמר, היה מותח ומהנה. באחת מהתחרויות רכבתי עם מוזיקה שבחרתי - 'מיסיס רובינסון' של סיימון וגרפונקל - וזה היה כיף גדול. בסיום העמידו פודיום ענק, וכשעליתי עליו פתאום ראיתי את דגל ישראל על הז'קט שלי, וזו היתה גאווה גדולה - לעבור בין כל הולנדים ולהראות שאני רז ניצני, מישראל דלת האמצעים בכל הקשור ברכיבה, עושה את זה ומסיימת שנייה בכל הולנד".
למה שלא תייצגי את הולנד ותוכלי להגיע דרכם לאולימפיאדה?
"אני לא רוצה לייצג את הולנד, אני רוצה לייצג את ישראל. אני ישראלית ואוהבת את המדינה. אנשים בהולנד מכירים אותי כרז מישראל, המון שואלים על ישראל, ואני מרגישה כמו שגרירה".
ממה את מתפרנסת?
"אני עובדת כמאמנת סוסים ומדריכת רכיבה. בעצם, העבודה היא כמו אימון, כך שיוצא שאני מתאמנת משמונה בבוקר עד שמונה בערב. כרגע אני עובדת עם סוסה צעירה, ואנחנו כמו צוות שבונה את עצמו".
מה כל כך מיוחד בסוסים?
"סוס הוא כמו מראה לנשמה. זוהי עבודה רוחנית. הסוס מרגיש אותי ומגיב למצבי. אפילו אם בתת המודע אהיה מבולבלת, גם הסוס יהיה מבולבל. לכן, כשאני עושה תרגיל בתחרות, אני חייבת להיות בטוחה בעצמי וחדה, בלי מחשבות שיסיחו את דעתי, כי הכל משתקף אצל הסוס. כשאני עולה על הסוס ורע לי - כך תיראה גם הרכיבה, ואם אהיה שמחה, התוצאות יהיו אחרות. לרכוב זה להרגיש שאני חיה עד הסוף. הם, הסוסים, מכריחים אותי לחיות ולהרגיש כל יום שאני שלמה עם עצמי ויודעת מה אני רוצה. העבודה עם הסוס היא גם עבודה על הבעיות האישיות. דרך הסוסים למדתי איך להתייחס לבני האדם. הבנתי איך להיות קשובה וסובלנית ולהימנע מכעסים והתפרצויות".
איך היתה החופשה בקיבוץ?
"בקיבוץ קיבלו אותי יפה, כולם התרגשו מהזכייה בהולנד, וכל הזמן שואלים אותי מתי אני חוזרת. האמת היא שהפסקתי לחשוב מתי והאם אני חוזרת. כרגע טוב לי ואני קוצרת הצלחות אחרי עבודה קשה של הרבה שנים. הדבר שמפריע לי בכל מה שאני עושה הוא שאין סקירה תקשורתית - לא בשבילי, אלא בשביל כל הישראלים שרוכבים על סוסים ומתלבטים אם להגשים חלום ולרכוב בחו"ל. הסיפור שלי יכול להשפיע לטובה על רוכבים נוספים שיעזבו לחו"ל וכך יתמקצעו, כדי שנוכל בעתיד לבנות נבחרת ישראלית שתוכל להשתתף באולימפיאדה. אני מגשימה את החלום וחיה אותו, ומקווה לזכות בעוד הרבה תחרויות ולייצג את ישראל בתחרות הכי חשובה, האולימפיאדה".
